<h1>סמ"ג לאוין סימן ק"ע</h1>
<h2>דף יד.</h2>
גרסינן בפרק קמא דבבא קמא (ח' ב') ובפרק קמא דב"מ (י"ד א') אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא לוי בעל חוב דראובן והוציאה מיד שמעון, אם אין שמעון כל כך פיקח לעמוד עמו בדין ולסתור דבריו או שאמר לבית דין הגדול אני רוצה לילך ושמעון אינו יכול לילך (ב"מ י"ד א' סוף תד"ה עד), ורצה ראובן לעשות דין עם לוי עושה ואין יכול לומר לו מה לי ולך והלא אין עליך אחריות, לאו בעל דברים דידי את, שהרי ראובן אומר לו אין רצוני שתהיה לשמעון תרעומת עלי שהרי הפסיד בגללי (ע"פ רמב"ם מכירה פי"ט הל' ט' ע"ש). בכתובות בפרק מי שהיה נשוי (צ"ב א') אמר רבא ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר ולקחה משמעון באחריות ובא בעל חוב של ראובן לטרוף אותה ממנו אינו יכול לחזור על שמעון שאף על פי שלא קבל ראובן אחריות לשמעון אחריות של עצמו קבל עליו שלא יהא הוא המוכר והוא המוציא לעצמו, אבל אם בא ב"ח של יעקב אביהם וטרפה מיד ראובן חוזר בכל הדמים על שמעון מפני ששמעון קבל עליו אחריות וראובן לא קבל לשמעון אחריות של אחרים כלל (שם הל' י').
<h2>דף טו:</h2>
מסקינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ד ב') המוכר קרקע לחבירו והתנה המוכר שלא יהא עליו אחריות אפילו נודע בודאי שזו הארץ גזולה ויצאה מיד הלוקח, אין המוכר חייב לשלם כלום, כרב זביד שאומר כן שם, ואין צריך לומר אם בא בעל חוב וטרפה שאינו מחזיר לו כלום שכל תנאי שבממון תנאו קיים, זו דברי רבינו משה (מכירה פי"ט הל' ח' ע"ש בכס"מ), אבל רבינו יצחק פסק כרב פפא שחולק על רב זביד ואומר דנמצאת שאינה שלו חוזר עליו דאינו מכר (כלום) [כלל], מאחר ש[ה]נגזל טורף קרן ופירות, אבל בבעל חוב שאינו טורף פירות כל זמן שלא טרפה נחשב המכר מכר (ע"פ רשב"ם ד"ה נמצאת), וכן מוכיח בפרק קמא דבבא מציעא (ט"ו ב') גבי הכיר בה שאינה שלו ולקחה שנחלקו שם רב ושמואל ואמרו שהמעות פקדון או מתנה ואם כן מדבר שלא באחריות מכלל דדומיא דהכי בלא הכיר בה לדברי הכל יש לו מעות מן המוכר.
פסק רבא בפרק קמא דבבא מציעא (ט"ו ב') אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר הילכך כל המוכר קרקע או עבד או שאר מטלטלין הרי זה חייב באחריותו, כיצד אם הוציאו המקח מן הלוקח מחמת המוכר חוזר הלוקח ונוטל כל הדמים שנתן למוכר שהרי נלקח המקח מחמתו, כך הוא הדין בכל ממכר אף על פי שלא פירש הלוקח דבר זה אלא קנה סתם, אפילו מכר קרקע בשטר ולא הזכיר בו אחריות הרי זה באחריות (ע"פ רמב"ם מכירה פי"ט הל' ג'), במה דברים אמורים כשהוציאו המקח מיד הלוקח בבית דין של ישראל כגון שהיה המקח מטלטלין והיו גנובים או גזולים או שהיתה הקרקע גזולה או שבא בעל חוב של מוכר וטרפה מיד הלוקח והכל בבית דין של ישראל, אבל אם גוי הוא שהוציא המקח מיד הלוקח בין בדין מלך בין בערכאות שלהן אין המוכר חייב באחריותו (שם הל' ד'), כך פסק אמימר בפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ה א'). מסקינן בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ג א') שהמוכר קרקע לחבירו והתנה עמו שכל אונס שיולד בקרקע זו יהא חייב לשלם, אפילו בא גוי וגזלה מחמת המוכר חייב לשלם, אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה או שחזר הנהר לעבור בתוכה ונעשית בריכה וכן כל כיוצא בזה פסק שם רבא שהרי זה פטור שאונס שאינו מצוי הוא זה ואינו בכלל תנאי זה שלא עלה על לב המוכר שיבא דבר זה (ע"פ רמב"ם שם הל' ה').
<h2>דף מב:</h2>
מוכיח בפרק המפקיד (ב"מ מ"ב ב') שהמוכר שור לחבירו שאין לו טוחנות והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולן ואוכלין ולא היה יודע שזה לא היה אוכל עד שמת ברעב הרי זה מחזיר לו את הנבילה ויחזיר לו הדמים וכל כל כיוצא בזה (רמב"ם מכירה פט"ז הל' י' ע"ש), היה המוכר סרסור שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהא המקח עמו ולא ידע במום זה, הרי הסרסור נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה על הלוקח לבדוק את השור בפני עצמו ולהחזיר לו קודם שימות והיה הסרסור מחזירו על המוכר ראשון והואיל ולא עשה הוא הפסיד את (על) עצמו (שם הל' י"א). עוד אומר שם שאם היה הלוקח אפוטרופוס של יתומים ואחר שלקחו מסרו לבקרו לשמרו ואומר שם נימא לאפוטרופוס זיל שלים יאמר אני מסרתיו לבקרא ולא פשעתי בו, משמע ש(ה)אפוטרופוס של יתומים משלמין אם פשעו, ובפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק ל"ט א') אומר שור של יתומין שנגח משלם מעליית יתומים אבל לא מעליית אפוטרופוס דילמא מימנע ולא עבדי, התם שאני שכל עיקר מינוי האפוטרופוס לא היה מפני תקנת היתומין אלא מפני תקנת העולם לשלם להן הזיקן כמו שאומר מעמידין להן אפוטרופוס ומעידין בהן בפני [ה]אפוטרופוס לפיכך נמנעין יותר בקל (ב"מ שם תד"ה נימא).
<h2>דף מו:</h2>
כתב רבינו משה (מכירה פי"ג הל' א') כי המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפילו מחט בשיריים או טלה בסוס אין לו אונאה שזה רוצה במחט יותר מן השיריים אבל המחליף פירות בפירות בין ששמו אותם קודם המכירה בין ששמו אותם אחר המכירה יש להן אונאה, ונראה טעמו מפני שאין עושין חליפין כי אם מכלים ובהמות ודרך חליפין שבנעל קטן קונין דבר גדול. אמר רב הונא היו לו מעות בכיסו ואמר לו מכור לי פרתך באילו קנה ומחזיר אונאה, וכן לקח סל מלא פירות שאין ידועה מדתו ואמר לו מכור לי אלו בסלע או בשתים קנה ומחזיר אונאה (ע"פ רמב"ם שם הל' ב').
<h2>דף מט:</h2>
וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו (ויקרא כ"ה י"ד), ותניא בתורת כהנים (בהר פרשתא ג' ה"ד) באונאת ממון הכתוב מדבר שהרי באונאת דברים כתוב מקרא אחר (שם כ"ה י"ז) לא תונו איש את עמיתו. ושיעור אונאת ממון לא נתפרש בתורה אבל שנינו בפרק הזהב האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות למקח, ואיתמר רב אמר שתות מקח שנינו ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו והלכה כשמואל בדיניה לגבי רב ועוד דתניא כוותיה, הילכך מי שמכר שוה שש בחמש או שוה חמש בשש ונתאנה לוקח משתות המעות וחומש המקח או שוה שש בשבע הרי זו אונאה.
<h2>דף נ:</h2>
ואמר רבא (ב"מ נ' ב') הילכתא פחות משתות נקנה מקח, והרי זה מחילה פירוש לאלתר כדמוכח שם (נ"א א') גבי מכירת וורשכי (ע"פ תד"ה אמר), יתר משתות בטל מקח, ושניהן חוזרין (רש"י), ויש אומרים (תד"ה ואילו ע"ש) שאין חוזר אלא המתאנה אבל המאנה אינו חוזר אלא אם כן המתאנה תובע אונאתו (כך) [כד]אמרינן בפרק הספינה (ב"ב פ"ג ב') גבי שתות אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא מצית הדרת בך, ויש לחלק (חילוק) דיתר משתות אין ראוי המקח להתקיים והרי הוא כאילו לא מכר כלל ושניהן חוזרין, שתות קנה ומחזיר האונאה, פיר(ו)ש רבינו יעקב שתות רצה קנה וכן סובר רב חסדא בפרק הספינה (ב"ב פ"ג ב') ולא הוצרך רבא לפרש רצה משום דקאי על משנה דהתם (ב"מ נ"א א') מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה כו' וזה וזה, פירוש שתות ויתר משתות, בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ומזה בלבד מביא תניא כוותיה דרבא ולא מדרבי נתן שהרי רבי נתן רצה לומר קנה בעל כרחו בשתות לרבא כדמסיק בסוף ההלכה (נ"א ב') דכיון דלא קאי אמתניתין היה לו לרבי נתן לפרש רצה [וכו'] (נ' ב' תד"ה אמר).
אמר רב נחמן לא שנו שיש לו זמן זה אלא לוקח שנתאנה שהרי המקח בידו ומראהו אבל מוכר שנתאנה לעולם חוזר. ואמר רבא (נ"א א') לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית, כלי תשמישו שיקרים בעיניו, אין לו עליו אונאה (ע"פ יראים סי' קכ"ז). כשם שיש אונאה להדיוט שנתאנה כך יש אונאה לתגר שנתאנה (נ"א א').
<h2>דף נא:</h2>
תניא בפרק הזהב (ב"מ נ"א ב') הנושא והנותן באמ[ו]נה ואמר כך וכך אני משתכר אין לו עליו אונאה (לשון הרמב"ם מכירה פי"ד הל' א' ע"ש). אבל בית דין מעמידין אגרדמין פירוש שוטר ממונה בין למדות בין לשערים, לקרנא ולרבי יצחק (ב"ב פ"ט א') והורה גאון כך. ולא ישתכר המוכר יתר על שתות (רמב"ם שם) כדאיתא בפרק המוכר את הספינה (ב"ב צ' א'), בד"א בדברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות אבל העיקרים כגון הכמון והקושט והלבונה וכיוצא בהן משתכר כל מה שירצה, ואין משתכר[ין] פעמים בבצים אלא התגר הראשון הוא מוכרן בשכר והלוקח ממנו מוכרן בקרן בלבד (שם הל' ב'—ג'). אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בארץ ישראל וכן בכל מקום שרובן ישראל שהרי דבר זה גורם צער לישראל, במה דברים אמורים בלוקח פירות מן השוק אבל במכניס משלו מותר לו לעשות אותם [קבי] אוצר (שם הל' ה' ע"ש) כדאיתא בפרק הספינה (ב"ב צ' ב').
תניא במה דברים אמורים שיש דין אונאה [בתורה] בסתם, אבל [ב]מפרש כגון מוכר שאומר ללוקח חפץ [זה] שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינה שוה אלא מנה על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה, וכן הלוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני ששוה מאתים על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה, ובסתם נמי איתמר (נ"א א') האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה, אמר רב ענן פיר(ו)ש לי מר שמואל במה דברים אמורים שא(ו)מר אין לך עלי אונאה אבל אמר על מנת שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה (לשון יראים סי' קכ"ז), ונחלקו גאונים בזה יש שפוסק (יראים שם) כשמואל שהרי בפרק יש בכור (בכורות מ"ט ב') פוסק כמותו בדינין לגבי רב, ויש שפוסק כרב מפני שזו איסורא היא והלכה כמותו באיסורים (עי' תד"ה במה) וכן פסק רבינו משה (מכירה פי"ג הל' ג') וכן פסק בשאלתות (בהר סי' קי"ג) מכח ברייתא של מעלה דיש אונאה בסתם.
<h2>דף נו.</h2>
שנינו שם (ב"מ נ"ו א') אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות, ודורש בגמרא מנין לנו דבר זה דתניא או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינם מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאין גופן קנוי ומכור שאין עומדין אלא לראייה שבהן, עמיתך ולא הקדש. פיר(ו)ש רבא בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ב ב' ובתד"ה ה"ג) דבקרקעות לא יבטל המקח אפילו ביתר משתות, וכן אמר רב נחמן, דבתראה הוא והלכתא כוותיה בדיני(ה), בפרק המקבל (ב"מ ק"ח א') זבן במאתן ושוה מאה אין אונאה לקרקעות, וכן אמר רבה בר עולא בפרק קמא דבבא קמא (י"ד ב') שקרקע הוא הדבר השוה לכל כסף, מכל אלה יש ללמוד שאין הלכה כרבי אמי ור' יוחנן שאומר (ב"מ נ"ז א') ביטול מקח יש לקרקעות [ו]כן פסק רב אלפס (ב"מ ל"ב א' ע"ש). במה דברים אמורים במוכר נכסי עצמו אבל שליח שטעה בכל שהו בין במטלטלין בין [ב]קרקעות אומר (קידושין) שם שהוא חוזר (ע"פ לשון רמב"ם מכירה פי"ג הל' ט'), ופוסק רבינו משה (שם) שאפוטרופוס של יתומים כשליח, ומה שאומר רבא בפרק אלמנה נזונית (כתובות ק' א') דשליח כדיינים אומר רבינו תם דבשליח של דיינים מדבר שם (תד"ה רבא). אמנם גרסינן בירושלמי בפרק אלמנה ניזונית (ה"ד) גבי אלמנה שכתובתה מאתים ומכרה שוה מאתים במנה או להפך נתקבלה כתובתה, ומקשה ואין סופה לחזור משום מקח טעות ומעמידה שם לרבי יוחנן כשהוקיר המקח, אם כן סובר רבי יוחנן בשוה מאתים במנה שיש להם ביטול מקח, וכן אמר רב נחמן משמיה דחסא שאומר בפרק הזהב (ב"מ נ"ז א') יש ביטול מקח לקרקעות איפשר שסובר בזה כרבי יוחנן וגם איפשר דרב נחמן משמיה דנפשיה סובר כן ומה שהזכיר בפרק המקבל מאה במאתן לאו דווקא אלא מעט פחות, כך פירשו רבינו תם ורבינו חננאל (כתובות צ"ח א' תד"ה אלמנה ע"ש).
<h2>דף נו:</h2>
אין הלכה כרבי יהודה שאמר שם אף המוכר ספר תורה בהמה ומרגלית אין להם אונאה, אלא כחכמים שאומרים אין לך דבר שאין בה אונאה חוץ מד' דברים שאמרנו וכן פסק רב האי בספר מקח וממכר.
כשם שאין אונאה לקרקע כך שכירות קרקע אין לו אונאה ואפילו שכר טרקלין גדול בדינר בשנה או רפת קטנה בדינר בכל יום ויום אין לו אונאה, השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקעות בין במטלטלין אין לו אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהן אונאה (רמב"ם מכירה פי"ג הל' י"ד—ט"ו).
<h2>דף ס.</h2>
אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתן, אפילו דעתו של גוי (חולין צ"ד א'), ואחד גוים ואחד ישראלים שוים בדבר זה, ואם היה יודע שיש בממכרו מום יודיעו ללוקח, ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים אסור (רמב"ם מכירה פי"ח הל' א' ע"ש). שנינו בפרק הזהב (ב"מ ס' א') ביין התירו לערב קשה ברך בין הגתות בלבד מפני שמשביחו ואם היה טעמו ניכר, תניא (שם) רבי אחא אומר, מותר לערב בכל מקום שכל דבר שניכר טעמו הלוקח מרגיש אותו לפיכך מותר לו לערב אותו (שם הל' ה' ע"ש). אסור לערב שמרים בין ביין בין בשמן ואפילו כל שהו[א] ואפילו שמרים של אמש בשמרים של יום אסור, אבל אם עירה היין מכלי אל כלי נותן שמריו לתוכו (שם הל' ח'). יש מקומות שנהגו שיהיו כל הפירות ברורים ומנוקים מכל דבר ושיהיו היינות והשמנים צלולים ולא ימכרו שמרים כלל, ויש מקומות שנהגו אפילו היו בהן מחצה שמרים או שהיה בפירות מחצה עפר או תבן או מין אחר ימכור כמות שהוא (שם הל' י"ג), והכל בזה (כיוצא בזה) כמנהג המדינה (ע"פ הל' י"ב שם) לפיכך אמרינן בירושלמי דכלאים (פ"ב ה"א) ובפרק בתרא דביצה (ל"ח ב') בגמרא שלנו ובפרק המוכר פירות (ב"ב צ"ג ב') הבורר צרור מתוך גרנו של חבירו נותן לו דמי חטין כשיעור צרור שבירר שאילו הניחו היה נמכר במדת החטין ואם תאמר יחזירנו הרי אמרו אסור לערב כל שהו (רמב"ם שם ה"ג).
<h2>דף קח.</h2>
שנינו שם (ב"מ נ"ו א') אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות, ודורש בגמרא מנין לנו דבר זה דתניא או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינם מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאין גופן קנוי ומכור שאין עומדין אלא לראייה שבהן, עמיתך ולא הקדש. פיר(ו)ש רבא בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ב ב' ובתד"ה ה"ג) דבקרקעות לא יבטל המקח אפילו ביתר משתות, וכן אמר רב נחמן, דבתראה הוא והלכתא כוותיה בדיני(ה), בפרק המקבל (ב"מ ק"ח א') זבן במאתן ושוה מאה אין אונאה לקרקעות, וכן אמר רבה בר עולא בפרק קמא דבבא קמא (י"ד ב') שקרקע הוא הדבר השוה לכל כסף, מכל אלה יש ללמוד שאין הלכה כרבי אמי ור' יוחנן שאומר (ב"מ נ"ז א') ביטול מקח יש לקרקעות [ו]כן פסק רב אלפס (ב"מ ל"ב א' ע"ש). במה דברים אמורים במוכר נכסי עצמו אבל שליח שטעה בכל שהו בין במטלטלין בין [ב]קרקעות אומר (קידושין) שם שהוא חוזר (ע"פ לשון רמב"ם מכירה פי"ג הל' ט'), ופוסק רבינו משה (שם) שאפוטרופוס של יתומים כשליח, ומה שאומר רבא בפרק אלמנה נזונית (כתובות ק' א') דשליח כדיינים אומר רבינו תם דבשליח של דיינים מדבר שם (תד"ה רבא). אמנם גרסינן בירושלמי בפרק אלמנה ניזונית (ה"ד) גבי אלמנה שכתובתה מאתים ומכרה שוה מאתים במנה או להפך נתקבלה כתובתה, ומקשה ואין סופה לחזור משום מקח טעות ומעמידה שם לרבי יוחנן כשהוקיר המקח, אם כן סובר רבי יוחנן בשוה מאתים במנה שיש להם ביטול מקח, וכן אמר רב נחמן משמיה דחסא שאומר בפרק הזהב (ב"מ נ"ז א') יש ביטול מקח לקרקעות איפשר שסובר בזה כרבי יוחנן וגם איפשר דרב נחמן משמיה דנפשיה סובר כן ומה שהזכיר בפרק המקבל מאה במאתן לאו דווקא אלא מעט פחות, כך פירשו רבינו תם ורבינו חננאל (כתובות צ"ח א' תד"ה אלמנה ע"ש).
